עוד מאז היותי ילדה קטנה תמיד היתה לי משיכה לסגנון של פעם, בין אם
בעיצוב, אדריכלות, אופנה וכו. אני זוכרת שתמיד חלמתי על מצעים רקומים כמו שהיו
בסדרה בית קטן בערבה או האסופית או בכל הסרטים של ג'יין אוסטין. מצעים כאלו הם
מצעי שרקומים ביד והיום יש חיקויים סינטטיים, אבל גם אלו יקרים מאד. כשאני רואה
מפות רקומות, שמיכות טלאים, מצעים רקומים וכריות, אני תמיד רוצה ואימא שלי, שאוהבת
גם היא את הסגנון של פעם, אומרת בתגובה "כשתתחתני אני אקנה לך סט מצעים
כזה". אז השנים עוברות ולא רק שאיני נשואה, הרעיון נראה רחוק מרגע לרגע,
למרות שאי אפשר לדעת מה החיים טומנים אף פעם. אז אני מסתכלת על המפה השולחנית שלי
ועל המצעים על המיטה ושוקלת מתי כדאי לקנות את מה שאני באמת אוהבת כי אי אפשר
לחכות עד לחתונה כל החיים... אני מסתובבת
בשוקי פשפשים ורואה את המפה מפות העתיקות ולבי דופק. מתי אחליט שגם אם איני נשואה
אני יכולה להשקיע בעצמי, אחרי הכול אם אין אני לי מי לי? הרי אם הייתי שומעת בעצת
הוריי יכול להיות שהייתי ממזמן פצועה, חבולה ומצולקת. המשפט האהוב על אבי כשהייתי
מקבלת מכה או נפצעת בילדות היה "עד החתונה זה יעבור". מממ...החתונה לא
הגיעה, האם זה אומר שלעולם לא אחלים? מצד שני, אולי כדאי לחכות עם קניות של עתיקות
וכדומה עד שאסע לאיזו מדינה אחרת חוץ ממפת ישראל. הרי בישראל, שקיימת מעט זמן אין
הרבה עתיקות מעבר לשנות השישים והחמישים. אירופה היא היבשת בה עדיין אפשר לקנות
חפצים ששימשו אנשים גם במאה ה-18. אם כך, המשפט החדש שאני אומרת לעמי הוא לא
"עד החתונה..." אלא "עד הטיסה לחו"ל". הרבה יותר
מציאותי, הלוא כן?
